אני זוכרת את הדקות האלו של היציאה מהבית אי שם לפני כמה שנים, שתמר ועידו עוד היו בגן…
הכל מוכן. אני שמה על עצמי את התיק שלי. ואז את התיק שלה, ואת התיק שלו. ביד ימין אני מרימה את השקית עם ארוחת הצהריים שלי, ואת המפתחות. ביד בפנויה (פנויה?) אני שמה משקפי שמש.
"יאללה קדימה, יוצאים לגן".
הם רצים ונצמדים לדלת, מחכים להסתער.
"רגע, זהירות, תתרחקו מהדלת, אני פותחת אותה"
פותחת את הדלת בזהירות.
"תגידו בי לקוצ'ר (האח הגדול בעל ארבע רגליים)". "בי קוצ'ר". "בי קוטי". "בי קוצ'ר".
אנחנו יוצאים ואני נועלת את הדלת.
תמר מזמינה מעלית. עידו רץ להדליק את האור. הוא נעמד ליד המתג ומרים ידיים למעלה. "אור.. אור..". מרימה אותו להדליק את האור. נהייה כבד הקטנצ'יק. המעלית נפתחת ותמר נכנסת. אני רצה מיד עם כל התיקים וחוסמת את דלת המעלית שלא תיסגר פתאום בלעדינו. עידו לוחץ גם הוא על הכפתור שמזמין את המעלית ונכנס. כולם בפנים.
תמר לוחצת על כפתור קומת הכניסה. הדלת של המעלית נסגרת. בלי לחשוב פעמיים עידו לוחץ על כפתור קומה 2, הקומה שלנו. הדלת נפתחת שוב. מבט אליו, חיוך קטן. הדלת נסגרת שוב, והוא שוב קופץ לכפתור המעלית ולוחץ שוב על קומה 2. הדלת נפתחת שוב. "עידו לא, לא עכשיו". שוב אני מאגפת את שניהם ונעמדת מול כפתורי המעלית כדי לחסום לו את הגישה אליהם. הדלת נסגרת שוב. המעלית מתחילה לרדת, אני מפנה את הדרך לכפתורים ועידו רץ ולוחץ שוב על 2 (מאוחר מידי..), וגם על קומה 1-…
הגענו לקומת כניסה. הקטנים רצים החוצה באטרף. אני תוהה למה זה ולא יודעת אם להגיד להם להירגע או לחייך על הנאיביות שהריצה הזאת מייצגת. תמר מגיעה ראשונה לדלת הכניסה ודוחפת אותה. אני ממהרת להגיע לדלת לפני שהיא תיטרק על עידו. מגיעה ומחזיקה את הדלת שגם עידו יעבור. שניהם רצים החוצה במהירות. תמר לצד ימין של המכונית. עידו לצד שמאל.
אני פותחת לתמר את הדלת ועוברת לצד השני של המכונית. "אמא תחגרי אותי ראשונה". "ברור". אני פותחת הדלת לעידו והוא מתחיל לטפס לכסא. אני מלווה אותו עם העיניים ועוברת שוב לצד השני של המכונית. חוגרת את תמר. נשיקה. "רוצה לסגור את הדלת לבד?". טראק. עוברת שוב לצד השני של המכונית. פותחת את הדלת שליד הנהג. מורידה למושב את השקית עם ארוחת הצהריים שלי. מורידה את התיק של תמר. מורידה את התיק של עידו. מורידה את התיק שלי וסוגרת את הדלת. עוברת לדלת האחורית. חוגרת את עידו. נשיקה. "רוצה לסגור את הדלת לבד?" טראק.
עוברת שוב לצד השני של המכונית. פתאום יש שקט. שניהם חגורים בבטחה במכונית, אני בחוץ. פותחת את הדלת למושב הנהג, נכנסת, מתניעה, פותחת מזגן, מחליפה תחנה ברדיו, מכניסה לרוורס. "אמאאא… אל תשכחי לשים חגורה!".
מאז עברו כמה שנים. תמר ועידו הולכים ברגל לבית-ספר, מזמן כבר לא צריכים אותי בשביל להדליק את האור ולהזמין מעלית, וגם את התיקים שלהם הם (לרוב) סוחבים בעצמם. ובכל זאת, בדקות האלו, הדקות בהן יוצאים מהבית לקראת יום חדש, יש תמיד הרגשה מסוימת של אטרף, ומהבחינה הזאת הן כאילו חוזרות על עצמן כל יום מחדש.
המאפינס האלה יכולים לשמש כאחלה ארוחת בוקר. הם טעימים, יפים, יש בהם שיבולת שועל וקמח מלא (מבחינתי זה וי על שדרוג לגרסה בריאה יותר) ואפשר לאכול אותם על הדרך בימים שלא יוצא ממש לשבת לאכול ארוחת בוקר. כשאני מכינה אותם אני מייד מקפיאה כמעט את כל הכמות, וכשקמים מוציאה מהמקפיא כמה שצריך- כמה דקות בחוץ וזה מפשיר נהדר.
לממרח טחינה אני משתמשת בממרח קנוי שאני חיה איתו בשלום. ניסיתי להכין בעבר סוג של ממרח ביתי עם טחינה גולמית וסילאן והאמת שהמאפינס יצאו ממש מכוערים. כשהילדים היו קטנים הכנתי אותם עם ממרח נוטלה במקום ממרח הטחינה, וגם היום, רוב הזמן, אני מכינה ככה חלק מהכמות.
הכנתם את המתכון?
ספרו לי איך יצא! הגיבו למטה או שתפו באינסטגרם ותייגו thehappylentils#
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
נראה טוב!
במה ניתן להמיר את הסוכר החום?
דניאלה
אפשר בסוכר רגיל
שרית רובין
עשיתי בשישי עם נוטלה ויצא מעולה!! קליל בריא וטעים ו.. נעלם ממש מהר מהקופסא 😉
תודה רבה!
אורי שלס
נשמע מושלם!!! אנסה בשבת… 🙂