כשבא לי סלט של בית
כזה מפעם
אני לוקחת חצי בצל רגיל,
עגבניית חממה
ומלפפון מקולף זברה.
אני חותכת את הירקות בסכין רגילה
ומתבלת בשמן קנולה, סחיטה טובה של לימון ומלח.
נכון, סלט יותר טעים עם שמן זית. ועגבניות שרי. ואולי חומץ כלשהו. וביום יום הסלט ירקות שלי נראה אחרת לגמרי. אבל יש משהו בסלט הישן, זה מפעם, שזורק אותי אחורה ומעלה בי כל כך הרבה רגשות, ככה שזה באמת לא חשוב איזה סלט יותר טעים, כי באותו הרגע, הסלט שבא מתקופה אחרת- הוא היותר טעים.
אוכל מדהים מהבחינה הזאת.
אפשר למצוא הרבה דוגמאות ואפילו מחקרים לזה. אחת הדוגמאות החביבות עליי היא מחקר שעשו ב-2004 על ההעדפה של אנשים בהשוואה בין קוקה קולה לפפסי. לניסוי היו שני שלבים- בשלב הראשון עשו מבחן טעימה עיוורת בין שני המותגים ושם מצאו שמחצית העדיפו את הטעם של פפסי ומחצית את הטעם של קוקה קולה. בשלב השני המבחן לא היה עיוור, כלומר- אנשים ידעו איזה מותג הם שותים, ובמבחן הזה- קוקה קולה ניצחה בהפרש מוחץ. המחקר גם הראה שההעדפה הזאת לא הגיעה סתם מתוך איזושהי דעה קדומה על שני המותגים, אלא שבזמן הטעימה מקוקה קולה עבדו במוח עוד הרבה אזורים אחרים שקשורים להנאה מלבד הטעם (למשל זיכרונות), והערך המוסף הזה הביא לכך שאנשים באמת נהנו יותר, ובאמת היה להם טעים יותר, לשתות קוקה קולה.
ההנאה מאוכל, בצורה מקסימה כל כך, לא קשורה רק לטעם של האוכל, אלא לעוד הרבה דברים אחרים מעבר. איזה קסם. פעם אחת תמר התגאתה בפני לא מעט אנשים ש"אמא שלי מכינה את השניצל תירס הכי טעים בעולם". האמת שדי התפדחתי.. כל הבישולים והסירים שאני מרימה והיא מתגאה על השניצל תירס… אבל שחושבים על זה, מעבר לזמן חימום בטוסטר אובן (…), הייתי רוצה להאמין שהשניצל תירס שלי יותר טעים לה מכל שניצל תירס אחר שהיא אכלה פשוט כי אני, אמא שלה, מכינה לה אותו, על כל המשתמע מאוכל של אמא.
אמא שלי אף פעם לא הכינה לי שניצל תירס, אני לא יודעת אם שניצל תירס היה קיים שהייתי ילדה וזה בכלל לא רלוונטי. אמא שלי מעולם לא הכינה לנו אוכל מוכן. תמיד בישלה. הרגשות שעולים בי שאני רואה כמה סירים ביחד על הגז הם הרבה מעבר למה שיש באותם סירים. כי סירים מבחינתי הם כמו חיבוק ענק, כזה שמנסה להכניס לתוכו גם אהבה וגם הבנה, וממלא אותי באנרגיות שנשארות איתי להרבה מאוד זמן, הרבה אחרי שהחיבוק הזה נגמר.
הפעם יש כאן פינוק מיוחד. בצלים ממולאים בפריקה (חיטה ירוקה מעושנת) וקייל, יחד עם פיסטוקים, רכז רימונים ונענע. סיר מיוחד ויפייפה, מעולה לאירועים מיוחדים, אבל לא רק. המתיקות שמגיעה מהקירמול של הבצלים, יחד עם רכז הרימונים, מול הקונטרה שמגיעה מהטעם הארצי של הפריקה, יוצרת חגיגה של טעמים עמוקים בחיך. המנה דורשת השקעה, החל מחליטת הבצלים, הקילוף שלהם לגלדים, וכמובן המילוי שלהם אחד אחד בתערובת הפריקה, אבל בחיי שההשקעה משתלמת.
הכנתם את המתכון?
ספרו לי איך יצא! הגיבו למטה או שתפו באינסטגרם ותייגו thehappylentils#
שלומית עזר
אפשר לשים משהו אחר במקום קייל?
אפשר לשים משהו אחר במקום פריקה?
א.
יצא ממש טעים. נראה לי שהרכז רימונים עשה את כל הטעם, וזה טעם טעים.
לגבי הצבע של הבצל הסגול, הוא נעלם לי בבישול, יכול להיות בגלל שהבישול היה ארוך מידי?
ותודה על המתכון 🙂
דניאלה
הכי כיף שטעים! אכן רכז הרימונים נותן עבודה:) הבצל הסגול מאבד קצת מהצבע שלו אבל לא לגמרי..