מאפינס תפוזים הפוכים עם סולת וכוסמין

לקפוץ ישר למתכון

סבתא מסעודה, עליה השלום, הייתה מכינה את עוגת התפוזים הטעימה ביותר שטעמתי. עוגה גבוהה גבוהה, שנאפתה בתוך תבנית אלומיניום עם חור באמצע, צהובה כמו השמש, מכל התפוזים שסבתא סחטה לתוכה. אני עדיין יכולה לראות ולהרגיש את הטעם שלה. אכלתי כמה עוגות תפוזים טובות מאז, אבל אף אחת לא משתווה לעוגה הזאת. שנים שאני מנסה לשחזר את הטעם שלה, אבל כנראה שלא אצליח לעולם. אי אפשר להיזכר בעוגת התפוזים הזאת ולא להיזכר גם בדירה של סבתא, עם המזנון הישן, ועליו ויטרינה ובתוכה תמונות, כולל תמונה של סבא וסבתא שלי מסתכלים ישר למצלמה. נדמה לי שהתמונה הייתה מודפסת על צלחת, אבל השנים שעברו אולי מתעתעות בי.

מול הסלון היה מטבח קטן, ובסופו תנור עם גז, תמיד עם סירים ענקיים עליו, מלאים בבישולים שונים. לא משנה מתי באת, סבתא תמיד הציעה אוכל, ושאני אומרת אוכל אני מתכוונת לארוחה מטורפת של מיליון מנות וסלטים, ואין מצב שלא תאכל, אפילו קצת, כי סבתא לא באמת תרפה מהעניין. אחרי שסבתא נפטרה הגיעו להלוויה שלה אנשים רבים כל כך, חלקם כלל לא מוכרים לנו. מסתבר שסבתא, שחיה לבדה שנים ארוכות, הייתה מסתובבת בשכונה ומחלקת סירים מלאי אוכל לאנשים שידעה שהיו צריכים ארוחה חמה ולא יכלו לדאוג לזה בעצמם, אני יכולה לדמיין אותה מסתובבת בשכונה עם הסירים, אישה זקנה עם אג’נדה ברורה של להאכיל את העולם. היא ראתה זאת כמצווה, ולא סיפרה על זה מעולם לאיש.

סבתא פאני, עליה השלום, הייתה כנראה הבשלנית הטובה בעולם, להוציא את אמא שלי. במשך כל חייה, עד שחלתה, הייתה מנצחת ביד רמה על ארוחות ענקיות, שלא ברור אם יש בהן יותר משתתפים או יותר מנות… אני זוכרת לפרטי פרטים את החמ”ל שהייה נפתח אצלה בבית לפני חגים, כל הבית היה מלא בגיגיות ענקיות, שהיו מלאות בכל חומרי הגלם שאפשר היה למצוא בשוק, ולכל אחד תפקיד- אלה מנקים ארטישוקים, אלו מוציאים פולים מהתרמילים, אלה דואגים לקצוץ את הקצוות מהשעועית הירוקה. ימים שלמים של הכנות לארוחה שהיא גולת הכותרת של החג. ולפני הארוחה כולנו שרנו בקול שירים לחג, ושירים בכלל, כי סבתא לא דרשה אף פעם כלום חוץ מלשמוע אותנו שרים לפני האוכל, ולכמה רגעים היא ישבה, ורק שמעה את כולנו שרים וחייכה בהתמוגגות.

במימונה לא היינו רואים את סבתא. היא הייתה עסוקה מידי בלהכין לנו מופלטות וברקוקש (קוסקוס חלבי) בעזרת שקים של קמח וסולת שסבא קנה מהערבים בוואדי בצאת החג. אני זוכרת אותי כילדה מתגנבת מאחור ומסתכלת על כדורי המופלטה הספוגים בשמן, מונחים על משטח העבודה המשומן רגע לפני ששיטחה אותם אחד אחד למופלטות טעימות, ואז הייתה מטגנת אותן בערימות ענק במחבת קטנה שעמדה ליד סיר האידוי המלא של הקוסקוס. אני זוכרת אותי עוזרת לה, משטחת בעצמי את כדורי המופלטה, מעבירה את הקוסקוס במסננת, אני זוכרת כמה גאווה הרגשתי אז, כמה ידעתי כבר באותם רגעים שזו זכות גדולה שנפלה בידי. הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לחזור לאותם רגעים, אפילו לקצת, ובטוח שהייתי שואלת אותה הרבה שאלות.

סבתא פאני וסבתא מסעודה היו חלק מדור של נשים שהמטבח היה (באמת) מקומן. שתיהן היו נשים מבריקות, חכמות ורגישות, שהעולם יכל ליהנות מאוד מהתרומה שלהן, אך מגבלות הדור גרמו לכך שהנהנים מכך היו בעיקר משפחה ומכרים. מתוך המטבח הקטן שלהן הן האכילו דורות של אנשים שבעים ושמחים, וגם היום, שנים אחרי שנפטרו, אני יכולה להרגיש את הטעמים הנפלאים שהן הביאו לחיי. כי ככה זה עם אוכל טוב, הוא נשאר איתך הרבה אחרי שהארוחה עצמה הסתיימה.

יש מתכונים שמגיעים מחומר גלם שרואים בשוק, מתכונים שעוברים מדור לדור, חלק מהמתכונים הטעימים ביותר שאני מכירה הגיעו משאריות שנמצאו במקרר. המתכון הזה נולד מתוך תמונה שהייתה לי בראש, של התפוז, כמו שמש קטנה, על מאפינס הפוכים. ניסיתי כמה וכמה גרסאות, אבל ברגע שהסולת נכנסה לתמונה, ידעתי שמצאתי.

מאפינס תפוזים הפוכים, בגרסה טיפה יותר בריאה מבדרך כלל, ולטעמי גם (הרבה) יותר טעימה, עם קמח כוסמין, שמן זית, שקדים טחונים ומיץ תפוזים כמובן. התפוזים בתחתית (או בראש) המאפינס עוברים בישול קצר במי סוכר ורוזמרין.

הכנתם את המתכון?
ספרו לי איך יצא! הגיבו למטה או שתפו באינסטגרם ותייגו thehappylentils#